ביקורת מסעדות: וונג vong
לא יודעת אם זאת אני או שזה המטבח, אבל לקח קצת זמן עד שהיחסים ביני לבין הוייאטנמית החביבה התייצבו והפכו לידידות חמה
הביקורים הראשונים שלי בוונג, מעט אחרי שנפתחה לפני כשלוש שנים במיקום הכי מוצלח בעיר, לא היו הצלחה מסחררת בלשון המעטה. הכל הרגיש לי כמעט, ליד, וברוב המקרים פשוט לא משהו. הכל, חוץ ממנה אחת שכבר בימים ההם כבשה את ליבי – לחמניות ענן מאודות במילוי טופו חריף (37 ש"ח). מנה שמגיעה כצמד לחמניות ביס שכל אחד מאיתנו חומד לעצמו, אנחנו חולקים בה בחוסר חשק ו-א' אומר "הייתי מוכן לאכול עוד 20 כאלה ושזאת תהיה כל הארוחה". אז כן, הן היו מצויינות כבר אז, אבל כל היתר לא ממש עבד בשבילי.
מאז, למרבה השמחה, משהו טוב עבר על המטבח של וונג וגם על התפריט. ראשית, מגוון המנות הטבעוניות התרחב והן מרוכזות יחד בתפריט נפרד (חבל שלא מסומנות היטב גם בתפריט הרגיל, בו אפשר למצוא דווקא סימון שנקרא "אופציה לצמחוני"). שנית, המנות עצמן – לפחות רובן – עומדות בסטנדרט ראוי של טעם. הן לא מרגשות, מיוחדות, מסעירות, מתוחכמות או אפילו מדוייקות. אבל הן טעימות, נעימות ומשאירות חשק לחזור. וזה, מבחינתי, מה שמבדיל מקום מלהיות מומלץ לכזה שעדיף להדיר ממנו רגליים. נתתי תשובה כנה לעצמי האם אני רוצה לחזור לשם. אז כן, לוונג אני יודעת שאשוב.
אני אשוב בזכות האוכל הכיפי, האווירה הקז'ואלית והתמחור היחסית שפוי – ואבחר להתעלם מהמנות הפחות מוצלחות (פשוט לא להזמין) ומהשירות שיודע עליות אך גם מורדות. אפתח בחיובי – אל תחמיצו את לחמניות הענן עם הטופו ואם אתם שניים, הזמינו מראש שתי מנות כאלה והימנעו ממבטי תחנונים. כל אחד והצלחת שלו! עוד אהבתי מאד מנה מוקפצת שנקראת Crazy Rau שהכוכבות שלה הן אטריות עבות תוצרת בית (תדמיינו פטוצ'יני כשאני אומרת עבות) עם טופו, בוק צ'וי, כרישה ובצלים ברוטב הוי-סין מתוק חריף, המכונה בתפריט "עשיר ניחוחות". אפשר לוותר על התיאורים הפיוטיים האלה (49 ש"ח). לצידי על הבר הוזמנה כתמיד מנת קארי (כי אין ארוחה שלמה בלי אורז). הפעם היתה זו Ga-Voi-Gau, מנה של טופו וירקות ירוקים ברוטב קוקוס וקארי ירוק (58 ש"ח). מצד אחד, היא היתה לטעמי קצת אנמית (טוב, אולי כי לא נגסתי בפלפל החריף). מצד שני – נחמד שאפשר לבחור בין אורז לבן למלא. מצד שלישי – כדאי לחתוך את הטופו בגודל הגיוני, כדי שזאת שמחסלת בסוף את המנה תוכל לאסוף אותו בקלות במקלות אכילה.
אבל כאמור, לא הכל היה ורוד גם בביקור הזה. את סלט הפפאיה, אהוב ליבי, אני לא מעזה להזמין שם יותר אחרי מפגש עם רוטב מתוק מדי ובכלל לא חריף, שלא הזכיר במאום את הסלט הנפלא הקלאסי. גם אגרול של דפי אורז מטוגנים לא תהיה מנה שאבחר בה שוב – הרבה מדי שמן, מעט מדי מילוי או טעם, ובעיקר ספירה קמצנית של עלי חסה ונענע, שלא הספיקו כדי לגלגל את ארבעת חלקי המנה, כפי שהמליץ לנו לעשות הברמן ששירת אותנו.
וכאן אנחנו מגיעים לנושא המעט כאוב – השירות. אני יודעת שזה נושא כאוב באופן מקיף כזה, ישראלי. אבל עדיין יש בי את הכמיהה ואת הציפייה, כי אחרי שזוכים לחוות שירות נפלא איך אפשר לא לייחל למשהו שיודעים שהוא אפשרי? זה התחיל בזה שביקשנו תפריט טבעוני, ואיכשהו המבט בעיניים התעמעם והחיוך קצת התכווץ. המשיך בזה שביקשתי המלצה על יין לבן שיהיה יבש במיוחד, וקיבלתי (מהברמן, כן?) תשובה כנה: אני לא יודע. הדרמה התעצמה כשבפעם השנייה בחיי מזגו לי לאותה כוס יין משני בקבוקים שונים – אחד שהיה פתוח מי יודע כמה זמן, והשני שנפתח לנגד עינינו. תאמרו, פלצנית. אולי. אבל אני מתייחסת ליין בקצת יותר כבוד מאשר לקולה, שאפשר לערבב בין בקבוק לבקבוק.
בפעם הראשונה שזה קרה לי, באחת המסעדות הטובות בישראל, התעורר על כך דיון ארוך על קיר הפייסבוק הטרי שלי דאז. חלק ממומחי היין שחקרתי הזדעזעו, אחרים חשבו שזה מעשה סביר ומובן. אבל כולם הסכימו שאפילו מבחינת מראית עין, עדיף שלא לעשות זאת אל מול עיני האורח שיושב על הבר. רגע של אופטימיות: היין עצמו, סוביניון בלאן של יקב שטרן, היה מוצלח למרות הערבוביה שבכוס. מזל שכך, כי הוא עזר להסיח את דעתי מהפטפוטים הנמרצים של הברמן עם אנשי הצוות – מסוג המקומות שלא בטוח שעדיף לשבת בהם על בר, למרות התצפית המקסימה אל הלהבות שבמטבח.
אז כן, יש לי ביקורת על וונג. נדמה לי שעם מעט מאמץ הם יכולים להעלות את הרף של עצמם בעוד כמה דרגות, ולהפוך למסעדה שאפשר יהיה לומר שהיא טובה ולא רק "אחלה". אבל תכלס, היא באמת אחלה – מקום נעים ונגיש, עם מבחר ראוי של אוכל טבעוני ובסך הכל מוצלח. מוצלח מספיק כדי שאני אדע שלכאן מן הסתם עוד אשוב.
אז מה היה לנו? אסייתית (לא בדיוק וייאטנמית) קז'ואלית לארוחות לא מחייבות בזוג, משפחה או חברים.
נגישות לטבעונות צריך לבקש במיוחד את התפריט הטבעוני, בתפריט הרגיל מסומנות אופציות צמחוניות.
הסבר פניך לטבעוני אולי לא כולם יצהלו לקראת טבעונותכם, אבל גם הברמן שלנו ידע לבדוק אם אנחנו אוכלים דבש (או במילותיו: "עד כמה אתם טבעונים?").
תגיות: אורי שביט, אסייתי, מסעדות טבעוניות, וונג, ביקורת מסעדות
קטגוריות: פוסט נבחר, ביקורת מסעדות: אורי שביט ממליצה
נראה מקום נחמד בסך הכול..
אולי אבקר מתישהו :/