הכל 10: סיפורים מהחיים בלי מתכונים

כבר כמה וכמה ימים שאני מסתובבת עם דגדוג, שלא לומר גירוד, שלא לומר בעירה באצבעות – לכתוב. מאז שאני זוכרת את עצמי, כתיבה היתה הכלי הכי חזק וחשוב וקרוב שלי. המקום ליצירה ולדמיון, לנחמה ולשחרור, כנראה המקום היחיד שאני מרגישה שלמה ובטוחה בו. זה היה ככה מילדות ונשאר כך תמיד, מהמינוי לכותבת הברכות בימי הולדת והחרוזים בספרי המחזור ועד פרס אקו"ם (זה פסדר להשוויץ פה רגע?) על מילות השירים באלבום "משחקת במילים" ובאופן שוטף אין יום שאני לא כותבת בו. ופתאום מפה לשם כבר שלושה חודשים תמימים שאני בקושי כותבת – לא מתכונים ולא סיפורים על מתכונים שלא לדבר על ספרים, בקושי פוסטים קצרים כאלה על הדרך. שירים וסיפורים הפסקתי לכתוב כמעט לגמרי לפני שנים, שזה מצד אחד חבל לי ומצד שני, כל כך הרבה כתיבה ויצירה הושקעה בעשייה היומיומית, שפשוט לא נשאר לי מאיפה.

בכל תקופה אחרת זה היה אולי איכשהו זורם, אבל בימים האלה, שבהם אני עוברת חוויות כל כך עוצמתיות ועמוקות, האצבעות פשוט שורפות והלב מבקש להוציא, לשחרר ולספר. ואז מגיע מעבר דירה ומיליוני עניינים אחרים שטורפים את השעות והימים ושוב אני אומרת לאורן "גם היום לא כתבתי" בעיניים עצובות ומחכה למחר. ועכשיו הוא הגיע, שישי ראשון אחרי הצהריים של שקט בדירה החדשה, שכבר פחות או יותר עומדת על תילה ואפשר רגע לשבת ולהרים את הרגליים ולהניח עליהן את הלפטופ שעוד לא מחובר לאינטרנט ולכתוב. פשוט לכתוב.

אז הנה אני כותבת. דיווח, עדכון, תמונת מצב או סתם הגיגי לב, יו ניים איט. יש לי תחושה שדווקא בגלל הציפייה לרגע הזה של השקט והכתיבה היא לא תהיה לגמרי מדויקת ומוקפדת כמו שהייתי רוצה, אבל יאללה, למי אכפת.

מתמסרת לתהליך ולא דואגת מכלום. חח

פתאום "נכפו" עלי שלושה חודשים של "חופש". המירכאות – כי אני שהחלטתי ולא באמת נכפו עלי, בחרתי לצאת לחופשה ולעזוב הכל כולל הכל (כל מה שקשור בעבודה, כלומר) לראשונה בחיי לתקופת זמן ארוכה כל כך. פשוט לעזוב ידיים. בלי לדעת מה יהיה ולאן אני הולכת, לא לתת לפחדים, לשאלות ולדאגות הפרנסה להשתלט עלי, להסתכל להם ישר בעיניים ולהגיד להם "שלום, שמתי לב שאתם כאן ועכשיו זוזו רגע, יש לי פה משהו שאני רוצה לעשות ואתם לא תפריעו לי" (אגב, זו הטקטיקה שליוותה אותי כל החיים וביתר שאת במעבר לטבעונות וכל מה שהתחולל בחיי בעקבותיו). אני הרבה פעמים מפחדת, בטח לפני שינויים גדולים, אבל ברוב המקרים אני לא נותנת לפחד לנהל אותי. פשוט לא מסכימה לו. קופצת למים וזהו, מה שיהיה יהיה. ובהתחלה פחדתי פחד אלוהים, זו האמת.

פחד לאבד הכל. פחד לאבד את עצמי. פחד שלא אוכל לחזור. שאישכח. שלא אצליח להתפרנס. שלא יחכו לי. שהחיים כמו שהיכרתי אותם ייגמרו. שלא אצליח למצוא נתיב מאוזן ובריא יותר. וככל שעבר הזמן הפחד התחלף ברגיעה. בידיעה שיהיה בסדר, מה שלא יהיה. שיש לי כל כך הרבה מה לתת וכל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות, שאני לא באמת צריכה לחשוש מזה שאשאר חסרת מעש. הבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי. שאני יזמית, שאני יודעת לחלום ולהגשים, שהוכחתי את זה לעצמי מספיק בעשור האחרון מעל ומעבר לכל דמיון ושאני האדמה מתחת לרגליים שלי. ואני לא הולכת לשום מקום ולא משאירה את עצמי לבד אף פעם, לא ככה?

"חופש" גם במירכאות כי וואלה, לא מדובר בדיוק על חופשה בקריביים, כן? אף אחד לא מרגיש על גג העולם כשהוא יוצא לחופש ועוזב הכל כי מצבו (מה מצבו, מצבה! זה הרי המצב שלי, דמט עם השפה העברית הזאת שאני מאוהבת בה והזכר נקבה הלא נוחים האלה) מאלץ אותו. כי הגיעה השעה לצאת לעוד סיבוב במסע הארוך, העמוק, המטלטל והמרתק (נו הייתי חייבת מילה אחת חיובית) לחיזוק הגוף והנפש, שללא ספק משהו לא עבד להם כל כך טוב עד עכשיו אם הם היו צריכים לצעוק כל כך חזק (כלומר, להפוך תאי גוף בריאים לסרטניים). והמסע הזה לא קל, דורש המון תעצומות, יש בו רגעים לא פשוטים בלשון המעטה וגם רגעי התעלות והתרגשות רבים.

עד כה אלה היו שלושה חודשים מלאי תובנות ומחשבות, הזדמנות פז לצלול לעומקים, להציץ מבעד לדלתות שעוד לא פתחתי, ללמוד עוד ועוד על עצמי ועל החיים ועל העולם, להרחיב את הראייה שלי, לחפש בתוך תוכי את התשובות ואת התרופות. והכל במטרה לדייק – לתת לגוף שלי את מה שהוא באמת צריך, לשמור על הנפש שלי מכל משמר, למצוא את הנתיבים הנכונים לי להמשיך לפעול ולעשות מבלי לאבד את הנתיב ולהתרחק מהמקומות אליהם התכוונתי ללכת או שעושים לי באמת טוב. וחלק משמעותי מאד מהדיוק הזה כרוך בכנות ובפתיחות – בהבנה שהסחרחרה של החיים (ובואו נודה, גם הטמפרמנט הג'ינג'י הבלתי מרוסן שלי) סחפה אותי והרחיקה אותי ממני וממה שטוב ונכון שלי. והכתיבה הזו, ויותר מכך – השיתוף, הם צעד נוסף בכיוון הנכון, בדרך שתחזיר אותי אל הקול הצלול והאותנטי שלי. שתחזיר אותי אלי, הביתה.

אגב בית, האסימון הראשון שנפל היה בכלל טכני. מתישהו במאי האחרון, בערך במקביל לענייני הבריאות שדרשו התייחסות מיידית, הבנתי שעומדים להרוס את הבניין ממול. "אנחנו חייבים לעבור דירה", אמרתי לאורן בנחרצות שהפתיעה אפילו אותי. אהבתי את הדירה שלנו מאד מאד. עברתי אליה אחרי עשר שנים בהם גרתי מחוץ לעיר, בהתחלה במבנה הקלאסי המוכר אבא-אמא-ילד ואחריו אמא-ילד. נכנסתי לדירה הזו עם ילד בן 10 ויצאתי ממנה עם בן זוג וילד בן 20 (שכבר מזמן לא גר אצל אמא, שלא לומר כבר הספיק לחיות לבד בחו"ל), עשר שנים תמימות. ומרגע שעברתי לדירה הזו, כאילו הסתובבה איזו דלת, אבל לא סתם דלת, דלת של מקלט אטומי, כזאת שיכולה להפיל קירות.

שלושה שבועות אחרי שעברתי לדירה הפכתי לטבעונית.
חודשיים אחר כך – הבלוג עלה לאוויר (באוקטובר הוא יחגוג יומולדת 10!)
חודשיים מאוחר יותר – בחור דקיק וגבוה עם עיני מעמקים שרואות למרחקים כבש את ליבי (בדצמבר חוגגים עשור לאהבתנו!).

המון רגשות וסערות חלפו בין קירות הבית הזה. התאהבנו בו, חלמנו בו, צחקנו ובכינו, שמחנו והתעצבנו. כתבנו יחד 5 ספרים (כלומר לא יחד! שלושה שלו, שניים שלי), גידלנו יחד ילד וארבעה כלבים, אכלנו מיליון ארוחות ביתיות ומוזמנות, אירחנו ומזגנו אינסוף כוסות. תרגלנו יוגה, עשינו מדיטציה וכל אחד מאיתנו בתקופה אחרת הצליח לקום בשביל זה בחמש בבוקר. נסענו מהבית הזה לרחבי העולם – לחופשות נהדרות ולמסעות של הרצאות וסדנאות – ותמיד תמיד הכי שמחנו לחזור אליו, לא משנה באילו יעדים מדהימים ביקרנו. הדירה הזו היתה המקום הפיזי שחייתי בו הכי הרבה שנים ברציפות מאז שנולדתי (כן, לא גרתי בשום מקום יותר מעשור) והמקום שהיה עבורי, כנראה יותר מכל מקום אחר, בית אמיתי. בית עוטף וחם, בית שספוג באהבה ובשמחה ובעשייה משמעותית, בית שהוא מקום המקלט שלי, המקום שבו עשיתי לי משפחה. והייתי בטוחה שנישאר בבית הזה תמיד, עד שנחליט לשנות כיוון לגמרי (כי באזור גוש דן אין שכונה מושלמת יותר) או עד שיהרסו את הבניין, המוקדם מביניהם. לא העליתי בדעתי תרחיש שלישי, עד שהגיע שופל גדול להרוס את הבניין ממול. בדיוק כשהדבר האחרון שאני צריכה זה רעש מחריש אזניים משבע בבוקר ולנשום אבק מתובל בחמצן. מה שנקרא 'בוא אורן'לה, הולכים'.

פוסט בלי אף מתכון?? מזל שבספר החדש יש מעל 100 מתכונים מנצחים לכל יום ושעה!

בוא אורן'לה, הולכים! אנחנו, לארי והארגזים.

לעבור דירה אחרי עשור, קצת מתוך אילוץ ובתוך כל מה שעובר עלי בפנים זה לא הדבר הכי קליל או מתאים, אבל יאללה – החלטנו אז עושות מה שצריך. בזכות דור המקסים מצאנו ממש מהר ובקלות דירה שאולי ייקח לי זמן להתאהב בה (החוק הרי אומר שצריך לעבור קצת זמן אחרי המיתולוגית) אבל מעל ולפני הכל יש לה שני יתרונות מוחצים – ראשית היא בשכונה שלנו ושנית יש בה מרפסת מאווררת ונעימה עם קצת נוף לנשמה, בדיוק מה שחלמתי עליו המון המון זמן נטול מרפסות וגינות (לא שיכולתי ממש להתלונן בתור מי שעד לפני יומיים גרה בקו הראשון לפארק הירקון).

הרשיתי לעצמי, לא בקלות, להוציא סכום לא מבוטל כדי שהמעבר הזה יעבור חלק ובמינימום מאמץ או יותר נכון להודות שהפעם אני לא הולכת לקרוע את עצמי במעבר דירה – הבאתי עזרה בתשלום ולאט לאט, לאורך חודש אם לא יותר, עברתי על כל חלקי הבית. מיינתי, נפרדתי, מסרתי ומכרתי, מביטה באורן נפרד במקביל מחפצים וזיכרונות. עיזבו את המחלה והחופשה וכל הצלילה פנימה עם עצמי – רק התהליך הזה מספיק כדי להציף ולטלטל, להעלות דמעות בעיניים ברגע אחד ולעורר פרצי צחוק ברגע השני, שביניהם המון רגעים של נזיפות עצמיות בסגנון "די נו, לא לבשת את השמלה הזו מאז שקנית אותה לפני חמש שנים! אפשר כבר להיפרד!" כי באמת באמת שרציתי לנצל את ההזדמנות להיפרד מכמה שיותר חפצים מיותרים (בואו, זה לא שהפכתי למינימליסטית, יותר בהשתדלות מה שנקרא).

היו חפצים שעשו קווץ' בלב באופן מיוחד. למשל המקרנה הישנה של אבא שלי עם סלילי הפילם הישנים של סרטי ה-8 מ"מ המשפחתיים שלנו, משפחה שלפני יותר מדי שנים התפזרה לכל רוחות הארץ והשמיים ומעט הזיכרונות הנעים הללו, מתקופה שבה כמעט איש לא צילם סרטים משפחתיים. את המסרטה אבא שלי קנה כשעברו מניו יורק ללונדון, כשאני בבטן של אמא שלי (אבא שלי עבד בתור קב"ט באל על) והסרטונים מתעדים את התקופה מאז שנולדתי ועד שהייתי כבת 10 (עוד פעם העשר הזה?). את המסרטה בתוך הקייס המקורי שלה הורשתי לבן שלי לא מזמן, מי יודע, אולי הוא יחזור לצלם איתה יום אחד. אבל הסרטונים עצמם, שכמובן דאגנו לגבות לפני הרבה שנים, דהויים וחלקם קרועים. המקרנה כבר שנים דוממת, אחרי שהגלגל הגדול שלה נשבר (סליחה ומחילה מכל הצעירים פה שלא מבינים מילה מכל הפסקה האחרונה. אני אאמל"ק לכם – פעם לא היו מצלמות וידאו בכל מקום. למעשה לא היו בכלל. אם צילמו זה היה בפילם, כמו שהיה בקולנוע, רק עם מצלמה קטנטונת. כלומר, היא עצומה וכבדה ביחס לאייפון אבל קטנה ביחס לקולנוע. טוב, לא נראה לי שהבנתם, תעשו גוגל ודי). בקיצור, כל הפלסטיק והברזל האלה כבר לא יחזירו לי את המשפחה שלי, אז אולי אפשר כבר לזרוק?

פאוזה להסבר – איבדתי את שני ההורים שלי בגיל צעיר למחלת הסרטן. כמי שמתמודדת בעצמה עם המחלה (לא קשור אליהם, זה לא גנטי במקרה הזה) המודעות שלי לכל מה שקשור בחיים הקצרים, אובדן ופרידה לתמיד גבוהה בהרבה ממה שהייתי רוצה. יש לזה פלוסים ומינוסים אבל זו האמת. אז חוץ מזה שהבנתי שהסרטים בעצם כבר די מחוקים ואין ממש איך להקרין אותם והם סתם חפצים דוממים שאין להם הופכין אפילו שכתב היד של אמא שלי במשפט "ירושלים 1976" או "בונים את המחסן" מרחיב ומכווץ לי את הלב בו זמנית. כל כך הרבה פעמים צפינו בסרטונים האלה. כל כך הרבה פעמים ביקשנו לראות שוב ושוב את עצמנו – אני התינוקת בלונדון, זוחלת על השטיח האדום ודופקת את הראש בשולחן הזכוכית; כל המשפחה מטיילת ביפו העתיקה עם סבא חיים שמת כשהייתי בת 5 ואני בקושי זוכרת ממנו משהו; פיקניק ביער בן שמן – אני מכרכרת מסביב עם אחותי הגדולה ובת דודה שלי, בהתרגשות אופיינית לתקופה שבה מצלמה היתה מחזה מוזר, נדיר ומעורר התלהבות, שכולם ישר התחילו לזוז בצורה מלאכותית ומוזרה בשניה שהמצלמה התחילה לפעול. מצחיק לראות את זה!

החלטתי להיפרד מהסלילים והמקרנה וישבתי לצפות בגיבוי. פתאום, בכלל בגלל המעבר, צללתי לעבר. השתדלתי בכל מאודי להביט בעצמי בעיניים אוהבות (היי, הייתי מתוקה ממש!) ובסיטואציות המשפחתיות הספורות (כל הסרטונים יחד באורך של כשעה. בצבע אבל בלי סאונד, שכחתי לספר לצעירים מקודם) וללמוד מהן על הקשר שלי עם אמא שלי בתור ילדה קטנה. והכל התחבר לרצף של זכרונות ותובנות על החיים והזמן וגיליתי שתמיד, גם כשנדמה שכבר ניקינו את כל הזוהמה שהצטברה וניערנו מעלינו את כובד המשקל של מאורעות העבר, תמיד אבל תמיד אפשר למצוא אבק באיזו פינה שנשכחה, שלא לומר מצבור של זבל שמצריך פינוי במשאית. קיצר, זה אף פעם לא נגמר, גם כשהפסיכולוגית אומרת לכם שהגיעה השעה להיפרד.

ואם להיות רגע פרקטית בתוך רצף הפסקאות שהצטברו בי בימים האחרונים – שואלים אותי המון מה שלומי ועל הטיפולים ואיך אני מרגישה. קודם כל תודה על זה! אין לכם מושג כמה אתם מחממים את ליבי, בין אם אתם חברים קרובים או עוקבים קצת פחות קרובים, נעים לי להרגיש את הדאגה והאהבה שלכם. אז תודה ואני מרגישה שראוי שאעדכן אתכם בדיוק בגלל זה שאכפת לכם ואני במחשבותיכם ומבחינתי, זה ממש לא מובן מאליו. אפילו לא מובן מאליו בכלל.

נעשה את זה קצר ולעניין, כמו להוריד פלסטר:

עברתי הקרנות בחודש מאי, לא היה הכי נעים אבל עבר.
לקחתי פסק זמן ארוך מאד מפעילות לא בגלל ההקרנות אלא כי הבנתי שכדי לעשות באמת כל מה שאני יכולה כדי להבריא אני צריכה לעצור וכי הרגשתי עוד לפני ההתקדמות (הקלה היחסית, כן?) של המחלה שאני כבר מפורקת, מותשת, שחוקה ועייפה. שמשהו לא עובד, שהעומס בלתי אפשרי ושאני מרגישה יותר ויותר שאני עובדת ופחות שאני קמה בבוקר כדי לעשות את מה שאני אוהבת ומאמינה בו בכל ליבי. כנראה שהגוף הרגיש את זה טוב לפחות כמו הנפש ואני מאמינה גדולה בהשפעה שלהם זה על זו – תכלס לא מובן לי איך מישהו יכול לחשוב אחרת, זה כמו להגיד, אני יודעת, שהמנוע של המכונית והרדיאטור לא קשורים או משפיעים אחד על השני. מקווה שזו המחשה נכונה מבחינה מכאנית (אני מתה על נהיגה ומכוניות, חלום שלי היה להיות מבקרת רכב ולסגור שלשה מנצחת כי מבקרת קולנוע ומבקרת מסעדות כבר הייתי. אני פשוט קצת פחות בקטע של מבנה המנוע. מבטיחה ללמוד בעל פה הכל ביום שיציעו לי את הג'וב הנחשק!). קיצר, גוף ונפש זה שני חלקים של אותה מכונה. איך לא ישפיעו אחד על השני, איךךךך.

**על מי אני עובדת, ממש קצר כמו פלסטר הקטע הזה**

קיצר, אתם שואלים אותי אם נגמרו הטיפולים ואני אומרת – הם ממש בעיצומם, בכל יום ובכל שעה. אני מטפלת בעצמי וזה הטיפול הכי חשוב שיש. אני מזינה את עצמי. אני נחה. אני חושבת מחשבות. אני עוברת רגעים לא קלים עם עצמי אבל לומדת מהם ומתפתחת. אני הולכת לטיפולים אצל מיטב המטפלות הנהדרות – ממליצה בחום ומעומק הלב בהודיה גדולה על רינה לויט ורוני ססלוב שמלוות אותי בדרך. אני מתייעצת עם מיטב המומחים על טיפולים כאלה ואחרים, בחלקם אני גם מתנסה ויותר מכל משתדלת לשפר ולהיטיב את אורח החיים שלי כדי שגם הנפש וגם הגוף שלי יהיו שמחים ושלווים. אני גם חושבת על העתיד – על איך הייתי רוצה שהחיים שלי ייראו בהמשך, על מה שהיה פחות מדוייק קודם ואיך אתקן ואשפר להבא, על פרנסה, על הפעילות ברשתות.. אבל את המחשבות האלה אני משתדלת לגרש מהר ולומר להן, כמו שרוני אומרת: "היי, אני רואה שאת כאן, אני לא שוכחת אותך אבל נעסוק בזה כשיגיע הזמן. עכשיו אני נחה, מבריאה ומתחזקת".

במילים אחרות – הטיפולים של מערכת הבריאות הקונבנציונאלית הם לא מהות העניין מבחינתי בכלל. הם חלק קטן ולצערי גם קשוח במיוחד ממה שאפשר לעשות כדי להתמודד עם מחלת הסרטן. יש שיאמרו שאלה טיפולים אלימים (קצת קשה להתווכח, בכל זאת כימו זה להציף את הגוף ברעל והקרנות זה סוג של מטווח באש ממוקדת על הגוף). ראיתי את שני ההורים שלי במקום הזה, שאני מקווה שלעולם לא אצטרך להגיע אליו ובדיוק בזה אני ממקדת את האנרגיה שלי, בלא להגיע לשם. ויש כל כך הרבה מה לעשות!! בשנים האחרונות מצאתי את עצמי כמה פעמים נפגשת עם מתמודדי סרטן (אין לי עוד מילה נוחה לזה, המילה מחלה מעצבנת אותי ולא כדאי שאתעצבן) כדי לייעץ להם, לחלוק איתם את הידע שצברתי בתהליך החיפוש ולהושיט יד של מי שבעצמה נמצאת באותה נקודה. היה שלב שאפילו פתחתי קורס כדי להעביר את הידע הלאה ולעזור לאחרים ועכשיו אני כבר מצפה לצעד הבא – התכניות מתחילות להירקם בראש, יש לי המון רעיונות שממש עושים לי חשק ואני צריכה לחסום אותם בגופי ולומר להם להירגע. יהיה זמן להתחלות חדשות, כבר שומעים את הצעדים שלו במדרגות. בינתיים, תחזרי בבקשה לנוח.

אז זה המצב כרגע, מבולגן ככל שזה נשמע, בדיוק כמו מצב הדירה החדשה שלנו, שבמסדרון שלה מחכים לנו עוד כמה מגדלים של ארגזים. מעבר דירה, מסע פנימי, ניקיון ודיוק בדרך לבריאות טובה יותר מכל כיוון, במהרה בימינו אמן. ובינתיים אהבה וחמלה, לכל היצורים החיים ולא פחות חשוב מזה, לעצמי.

כמה דברים אחרונים לעת עתה, וואלה יצא מה זה ארוך אבל היי, כתבתי!

1. שכחתי לכתוב לגבי סרטוני המשפחה הישנים, שהחלטתי לשמור כמה מהסלילים לצורך יצירה שתהפוך למזכרת אמנותית שכזאת. יש לי די ידיים שמאליות אבל יש לי חזון בראש ובן זוג שהוא רכז מגמת אומנות אז נקווה שיהיה בסדר!
2. אני יודעת שכולכם דואגים ורוצים לשמוע שאני בריאה ושהמחלה מאחוריי. לפי הרפואה הסטנדרטית מדובר במחלה כרונית ומאד איטית, שבאורח חיים נכון אפשר לחיות איתה שנים רבות. התכנית שלי היא לחיות איתה שנים רבות ובמקרה המוצלח אפילו יותר, לחיות בלעדיה שנים רבות. בינתיים אני אמשיך לבצע מעקבים ואודה לכם אם לא תשאלו אותי בצורה ישירה מה מצב המחלה – גם כי אני לא תמיד יודעת וגם כי זה קצת ישיר לי. אני אספר כשאוכל וארצה, מבטיחה.
3. לסיום, אם שרדתם את כל הדרך עד לכאן, יש לי בקשונת קטנה. אני מאד מאמינה בכוחה של אהבה לרפא. אם בא לכם ואתם מרגישים שזה נכון לכם ולא מעורר אי נוחות או ציניות או רתיעה – שבו רגע בעיניים עצומות ושלחו לי בלב ריפוי של אהבה, איך שבא ויוצא לכם. אפשר גם לכתוב לי בכל המקומות (בתגובות למטה, בפייסבוק או באינסטגרם) ולשלוח מסרים טובים ישירות. זה יהיה נפלא וכבר הוכח שיכול לעזור, כמה שזה נשמע כמו ממבו ג'מבו. לא בטוח שאענה לכם מיד כי אני לא תמיד זמינה, אבל אין לי ספק שהתדר האוהב יגיע עד אלי לא משנה מתי. כי אהבה יכולה לחולל ניסים!

תודה שאתם כאן, אתם נותנים לי המון כח ורוח גבית. תודה על הסבלנות והתמיכה והאהבה.
וסליחה על זה שאני לא עונה בתקופה הזו לתגובות באתר מכיוון שהאתר עצמו בקושי פעיל.

אוהבת אתכם, המשך יבוא.

עוד מתכונים טעימים

מעיין הבורקס

פיוז'ן טבעוני: קבלת השבת של אבישג

יהלומים בלוינסקי

גלידת שוקולד-בוטנים טבעונית

סדנאות בישול תאילנדיות עם עדי עליה ואורי שביט

סדנה במעדנייה: טבעוניות נהנות יותר במשק ברזילי!

סדנת בישול אסייתי עם אורן לוקסמבורג ואורי שביט

אביטל סבג ואורי שביט מגישות: שתי נשים, מטבח אחד, שש מנות